"זיכרון האינסוף, קלוש וחלש ולא ממשי ככל שיהיה, הוא הנגיעה היחידה שיכולה להיות לנו באינסוף עצמו. ובגלל שהזיכרון הזה כמעט ולא קיים, בגלל שהוא יותר רעיון מאשר ממשות, הוא הכי דומה לאינסוף עצמו - שגם הוא קיים רק כרעיון בתוך חיינו הסופיים. המוגבלים. אבל זה לא מספיק לחשוב עליו כרעיון, על האינסוף. צריך לחוש אותו, ממש, ממש, לרגע, גם אם זה רגע חולף, אבל באותו רגע חולף אחד לחוש את מהותו, את ממשותו"
את זה כתב עוזי וייל הנהדר בהקדמה לספר של מארק סטרנד שהוא השראה גדולה עבורי.
כשאני רוקדת אני מבקשת לחבור אל התנועה המתחוללת מאליה כל הזמן ובכל מקום, להיות חלק מהאינסוף הזה, להיות.
במסעות החיים, הבלתי צפויים והמשתנים תדיר, כולנו פוגשים פרידות ואבל, כשאני מתרגלת תנועה בת חלוף בתשומת לב לחווית הרגע, אני מצליחה להתגבר על תחושת אפסותי אל מול היקום ולהתחבר לעוצמת הקיום.
Comments