את הוידאו הזה צילמתי לפני כשנתיים, בזמן סגר הקורונה הראשון
בערך אז גם היה לי חלום;
אני מודדת את הנעליים של אמי וסוף סוף הרגליים מתאימות
החוויה הייתה של הצלחה וסיפוק,
אבל לא בשל רצון להיות היא, להידמות לה או להוות לה תחליף
זאת הייתה כמו השלמה עם תהליך ההיפרדות מהילדה שהייתי,
מבלי לפחד לאבד אותה ולהתבגר.
״את פוסעת בשביל מפותל
חוזרת אלייך מתוך ואדיות
אל מי שהיית
ואל מי שגדלת
ואל מי שעדין
תוכלי להיות״
(לבסוף / יעל שריר)
כל כך מקסים ונוגע (והוידאו קורע)